Loading
| כניסת מטפלים | צור קשר|About Iapp
בית הספר לפסיכותרפיה של מכון מגיד מבית האוניברסיטה העברית ההרשמה בעיצומה למחזור ד' של המסלול ללימודים מתקדמים 'לקרוא את ביון' נותרו מקומות ספורים בתכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה בגישה דינאמיתבמהלך חודש יוני מתקיימים ראיונות הקבלה לתכניו
פרטים נוספים >>
נמשכת ההרשמה ללימודי פסיכותרפיה בילדים ובנוער בגישה פסיכואנליטית אוניברסיטת תל אביב שנה"ל תשע"ח. ניהול אקדמי: אבי שרוף ויונית שולמן התכנית מתקיימת במסגרת היחידה ללימודי המשך והשתלמויות, ביה"ס לעבודה סוציאלית לפרטים נוספים המשיכו בקריאה
פרטים נוספים >>
כנס "הילד שקשה להגיע אליו - מינקות עד גיל ההתבגרות" הכנס יתקיים ביום שישי 28/04/2017 בין השעות 08:30-14:40 באולם מרבאום, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב.
פרטים נוספים >>
תכנית הכשרה תלת-שנתית ללימודי פסיכולוגיית העצמי איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות פותח מחזור לימודים חדש של תכנית-יסוד להכשרה תלת-שנתית בפסיכותרפיה 2016/17-2018/19
פרטים נוספים >>

הפעולה הפרשנית כיצירה הדדית


מחבר המאמר: דר' בועז שלגי

פתיחה: בספרם "החשיבה הקלינית של וילפרד ביון" מציבים ג'ואן ונוויל סימינגטון את השאלה הבאה בשמו של ביון: "כאשר אנו נותנים פירוש, האם אנו רק מחליפים בין מושגים, או האם ישנו מימוש מתאים; האם אנו עושים משהו מעבר לתפעול מתוחכם של סמלים? האם המטופל באמת מתחבר למשהו הגורם לאור להפציע, האם הוא עובר חוויה רגשית המשנה אותו, או שהוא בסך-הכול לומד אוצר מילים המאפשר לו לדבר על עצמו באופן שונה, אך מבלי עבור חוויה אמיתית באנליזה"? (ע' 103).

אני חושב שהדברים שאני רוצה לומר לכם היום, מושפעים כולם מתוך הרצון, או ההכרח, להתמודד עם שאלה זו.

1. תפישת הפירוש קשורה, בכל תיאוריה פסיכואנליטית, בתפישת מקור הפתולוגיה והגורם המרפא. כל תיאוריה פסיכואנליטית, כל תיאוריה מרפאת, באופן הטבעי ביותר שואלת שלוש שאלות בסיסיות: מה קרה, מה יעזור, וכיצד אפשר לעשות זאת. הפירוש, הן מבחינת האקט עצמו והן מבחינת תוכנו, תמיד קשור לשאלות אלה. כך, כאשר תפישת הפתולוגיה התבססה בעיקר על מודל הקונפליקט והדחף הלא מודע העומד בבסיסו, חיפש הפירוש את התוכן הדחפי הלא מודע, הפנטזיה. כאשר תפישת הפתולוגיה התבססה בעיקר על הפנמות של יחסי אובייקט היוצרים דפוסי התנהגות המקשים על האדם להתפתח ולחיות, הפירוש מחפש להאיר את הדרכים בהן פועלת המערכת הנפשית של המטופל, את האמונות הפנימיות שלה, את החוויות הבסיסיות שלה, את הדרכים בהן אמונות לגבי העצמי והאובייקט, אשר נוצרו במהלך ההתפתחות והחיים של המטופל, משתחזרות בטיפול ובקשר בין המטפל למטופל. כאשר אנו שואלים את עצמנו, אם כך, מהו תפקיד הפירוש או מהי תפישת הפירוש בגישות ההתייחסותיות, עלינו לשאול את עצמנו, בד בבד, מהי תפישת הפתולוגיה בגישות אלה, ומהי תפישתן לגבי הגורם המרפא.

2. הפתולוגיה – חוסר יכולת לחיות את מגוון מצבי העצמי, "לחלום את מלוא החלומות". פתולוגיה היא לקפוא במצב נתון , יחיד, מצומצם מדי. בשפה של בנג'מין: לא לאפשר לעצמי לחוות את האחר כסובייקט מלא בעל אפשרויות חוויה שונות, ואת עצמי כעומד בקשר עם סובייקט כזה, בהיותי גם סובייקט כזה, אלא ניסיון להפוך את האחר לאובייקט אשר מתפקד רק לפי צרכי, ובמובן זה לגרום לו להיות "זה שעושים לו", אובייקט בלבד, שבמגע איתו אין סכנה ליצירה ולהיתקלות בדברים חדשים ובמצבי עצמי חדשים ואולי קשים. בשפה של אוגדן: הפחד לחלום את מלוא החלומות, לחוות את מלוא החוויות הקיימות, הפתולוגיה היא קפיאה ללא יכולת לחוש את העצמי ואת הרבדים הרבים הקיימים בו באופן חופשי. בשפה של גנט: הפתולוגיה היא הפחד מהיצירה ההדדית, מההתמסרות, מהאפשרות להיווצר ביחסים אני-אתה או אני-עולם בכל כך הרבה דרכים. בשפה של מיטשל: הפתולוגיה היא היתקעות בחוויה של עצמי יחידי קפוא ללא היכולת המקבילה לנוע בין מצבי עצמי שונים. בשפה של ברומברג: הפחד מחלקים דיסוציאטיביים, שאינם מאפשרים את אותה תנועה בסיסית של הנפש המתעצבת לכדי החוויה של The capacity to feel like one self while being many . המשותף לכל המחשבות הללו הוא כי הפתולוגיה היא השתלטותו של הישן על החדש, של הקפוא על המשתנה, של הבודד על האינטראקטיבי, ושל הפחד ממגע ומיצירה הדדית, על הצורך במגע עם אחר ובמגוון של אפשרויות חיים.

3. מכך נובעת גם תפישת הגורם המשנה, המרפא. בכל הגישות הללו, לשיטותיהן השונות: מהדיבור הישיר והחושף את מגוון מצבי העצמי המתקבלים בחדר המאפיין את אהרנברג ודייויס, ועד השקיעה ברבריס כמייצגים את האופנים והתצורות הרבות והשונות של מצבי עצמי-אחר, של השלישי המתהווה בחדר, המאפיינת את הטכניקה של אוגדן, הגורם המשותף הוא החיפוש אחר החדש, המגוון, המשתנה, הדבר שלא היה יכול להיות קיים עד כה, ואולי יכול להיות עכשיו קיים בזכות היותו נוצר מחדש דרך סובייקטים המתקיימים זה עם זה בתהליך של השתנות.

4. שאלה נוספת הקשורה ברעיון הפירוש היא תפישת העולם הפילוסופית-אונטולוגית בתוכה אנו פועלים, כלומר מהן הנחות היסוד שלנו לגבי היחס בין המכיר לבין המוכר, בין הקולט לבין המושא של קליטתו. במילים פילוסופיות, אנו מציבים את שאלת הריאליזם: האם המציאות קיימת כשלעצמה, והמתבונן בה "רק" מכיר אותה, יכול להכיר אותה נכון או לא נכון, כאשר הנכון או לא נכון קשורים למה שהיא? זוהי הנחת עולם האומרת, בפשטות, כי העולם קיים, בפני עצמו. יש בו אובייקטים, יחסים בין אובייקטים, חוקי פעולה. הכרתו של האדם, של הסובייקט, מנסה להכיר את הדברים "כפי שהם" – לעתים מצליחה ולעתים לא מצליחה, ותמיד שואפת להצליח יותר. כך במילים פילוסופיות. במילים פסיכואנליטיות, אפשר לומר כי אותה הנחת ריאליזם אומרת כי נפשו של המטופל העומד בפני המטפל היא אובייקט נתון. יש לה, או בה, דינאמיקות, תכנים, קונפליקטים, מנגנוני הגנה, דחפים חסומים, איד גועש, אגו מווסת, מתפתל בין כוחות הנפש, סופר-אגו אוסר, מעניש יותר או פחות – כל אלה הם מעין נתונים אובייקטיביים של הנפש. המדען הפסיכואנליטי, המשתמש נכון בכלים העומדים לרשותו, בניתוח האסוציאיציות החופשיות, החלומות, הטראנספרנס וההתנגדות, יכול לקלוט נכון את כל אלה, להבינם. או אז הוא יכול לנקוט בצעד נוסף – הוא יכול לפרשם. הוא יכול לומר למטופל את שהוא רואה. מה שחשוב לעניין זה אינו מושא הפירוש – האם המטפל מפרש דחפים, יחסי אובייקט מוקדמים, יחסי אובייקט עכשוויים, מצבי עצמי ראשוניים – מה שחשוב, לעניין זה, הוא אפשרות הפירוש הנכון: הנחת היסוד שהמטפל מפרש משהו הקיים מולו, אוב-ייקטיבי. האפשרות שהפירוש הוא לא נכון כמובן קיימת, כפי שהיא קיימת במדע. אנחנו יכולים לחשוב, תחת תפישה כזו, כי הפרשנות המסוימת איננה נכונה. אך איננו יכולים לחשוב כי אי-אפשר להגיע לפירוש נכון אובייקטיבית. זוהי הנחת המוצא הבסיסית ביותר במדע המודרני, שהיוותה נר לרגלי הפסיכואנליזה שנים רבות. אך הנחת מוצא זו הולכת ומשתנה, הן במדע והן בפסיכואנליזה. כבר הפילוסופיה של המאה השמונה עשרה של קאנט והיגל החלה יותר ויותר להראות את הבעיות בריאליזם נאיבי מהסוג שתיארתי. אני לא אכנס לדיונים הללו כרגע, אך היום ברור לכל העוסק במדע, בפילוסופיה או בפסיכואנליזה כי היחסים בין הקולט לבין מושא הקליטה, בין היודע לבין מושא הידיעה, הם מורכבים הרבה יותר. הנחת היסוד עליה נבנה, לראשונה, מושג הפירוש, כבר אינה ודאית, וכמעט שאינה מקובלת. האפשרות להכיר באופן אובייקטיבי את סביבתי, כולל את הנפש שמולי מועמדת בסימן שאלה. אין זה אומר שאינני יכול לדעת מאומה על המתרחש סביבי או על הנפש שעומדת למולי, ואין זה אומר שהכל סובייקטיבי, כלומר ש"הכל בעיני המתבונן" או שכל מה שאני קולט הוא פרי הסובייקטיביות שלי. זה רק אומר שהיחסים בין הסובייקט הקולט לאובייקט הנקלט הם מורכבים יותר.

5. אני רוצה לקחת רגע את המחשבה הזו צעד קטן נוסף הלאה. פרשנות, כמובן, מיועדת לחשוף משמעות. הדבר בולט לעין כאשר חושבים על המונח בו השתמש פרויד – Deutung. (Traumdeutung – פשר החלום – The interpretation of Dreams) מונח זה, שבגרמנית נושא יותר אופי של הבהרה, הסבר, קרוב למילה אחרת, Bedeutung, שגם אותו אפשר לתרגם כ"פשר", אבל בעיקר כ"משמעות". מעשה הפירוש, כפי שהתפתח בפסיכואנליזה, בא לחשוף את המשמעות החבויה של הדברים. או אז נשאלת השאלה, בהמשך לדיון בדבר אותה הנחת ריאליזם שתיארתי קודם: האם משמעות היא דבר קיים או דבר נוצר? והאם הוא נוצר על ידי נפש אחת, או על ידי נפשות באינטראקציה? אם נחשוב על מילה שאמרתי, על משפט, על מעשה מסוים או על חוויה – מה נותן להם את משמעותם? האם המשמעות של מילה, או של משפט, היא יצירה של הדובר, של נפש אחת, או שהיא נוצרת בתוך המפגש בין הסובייקט לבין זולתו? כאשר אנו משוחחים זה עם זה, בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו, אנו שואלים, לעתים: "האם אתה מבין את כוונתי"? "האם אתה תופש את דבריי"? "האם אתה רואה את מה שאני מנסה להסביר לך"? ההנחה, העומדת בבסיס שאלות מעין אלה, היא כי משמעות אכן נוצרת על ידי הדובר, מתקיימת בתוך דבריו עצמם, ומתוך היותה כזו היא מוצגת כמעין ישות אובייקטיבית בפני נפשו ותבונתו של האחר, העשוי להבינם או שלא להבינם. אך הנחה זו, כפי שמראות לנו הפילוסופיה האירופאית האינטרסובייקטיביסטית ופילוסופית הלשון של המאה העשרים, סובלת מחסרונות וכשלים משמעותיים. כאלטרנטיבה, מציבה הפילוסופיה האינטרסובייקטיביסטית את התפישה, שלפיה משמעות נוצרת מתוך ובתוך המפגש בין נפשותיהם של בני אדם, ומתוך סוגי האינטראקציה המרכיבים מפגש זה. משמעות של מילה, טענה או מעשה, טוענות גישות אלה, אינה יצירה של סובייקט אחד, אלא מתהווה מתוך היחס האינטרסובייקטיבי עצמו. כך, השאלה: "האם אתה מבין אותי" צריכה להתחלף בשאלה: "באיזו דרך דברי משפיעים עליך, ובאיזו דרך, ובאופן חוזר-הדדית, הם משפיעים עלי עצמי"? המשמעות של הדברים אינה מתקבלת או נוצרת על ידי אדם אחד, אלא על ידי ההשפעה שיש לאדם זה על זולתו, השפעת זולתו עליו, השפעות חוזרות, וכל הלאה. גרגורי בייטסון, אנתרופולוג וסוציולוג אשר חשיבתו השפיעה גם לא מעט על רעיונות פסיכואנליטיים נותן דוגמה פשוטה: כאשר אדם בועט באבן, הוא יכול לדעת, פחות או יותר, את תוצאות בעיטתו ואת משמעותה עבורו. הוא יכול לחשב אולי את השפעותיה על האבן, המרחק שתעוף כפונקציה של משקלה ושל עוצמת בעיטתו, ואולי אף יכול לצפות את עוצמת הכאב. אך כאשר אדם בועט בכלב, הוא אינו יכול לצפות לא את משמעות הבעיטה עבור הכלב, ולא את משמעותה עבורו. משמעותה של בעיטה באבן יכולה אולי להיקבע על ידי אדם בועט, אך משמעותה של בעיטה בכלב אינה יכולה להיקבע אלא על ידי הדיאדה אדם (בועט)-כלב (נבעט – ואולי נושך?).

6. שאלה נוספת, שקשורה לעניין זה ושתמיד עמדה בפני רעיון הפירוש, מתמקדת פחות בתוכנו, ב"לאן הוא צריך לכוון", ויותר ביעילותו ככלי, כלומר השאלה מדוע שהמטופל יקבל או לא יקבל את הפירוש. שאלה זו יכולה להישמע, לרגע, כמו השאלה שהצגתי קודם, בדבר אפשרותו של המטפל "לדעת את נפשו של המטופל באופן אובייקטיבי". אך השאלה שאני רוצה להציג כרגע היא מעט שונה: כאשר הפסיכואנליזה פירשה דחף, המטפל והמטופל חיפשו נקודה שלישית, עליה יוכלו לעמוד, ומתוכה יוכלו להתבונן יחד בדחף או בקונפליקט. הטראנספרנס החיובי, היכולת לרפלקסיה, האני המתבונן, הברית הטיפולית, כל אלה היו ניסיונות להמשיג את המקום בו יכולים המטופל והמטפל לעמוד יחדיו על מנת להשתמש בהם כדי להתבונן בפירוש. ההנחה הייתה ברורה: כדי שהמטופל יוכל להבין ולקבל את מה שהמטפל אומר לו לגבי הדחף שלו, המטפל אינו מדבר ישירות אל הגורם המפו?רש, אל הדחף, אלא מדבר עם המטופל על הדחף שלו. ההתנגדות, החזרתיות הכפייתית, היו נעשות קשות במיוחד להתמודדות כאשר עוצמת הקונפליקט, או עוצמת הדחף המשתחזר בטיפול, "חטפו את המטופל", או, גרוע מזה, חטפו את המטופל והמטפל גם יחד. במצב כזה, עוצמת הדחף הלא מודע, או עוצמת הצורך בחזרתיות הייתה כה גדולה, שלא נתנה להם לעמוד על נקודה חיצונית לעצם הקונפליקט או הדחף, לא אפשרה מקום בו יוכלו לעמוד יחדיו ולהתבונן בגורם המפו?רש.
אך העסק הסתבך יותר כאשר אובייקט הפירוש הפך מפירוש של קונפליקט דחפי לפירוש של יחסי אובייקט, לפירוש של הדרכים בהן פועל המטופל עם עצמו ועם אחרים.

7. הנקודה פה היא כזו: אם אנו מאמינים כי הרבה מהדברים המקשים על חייו של המטופל קשורים לדרכים השונות שבהן הוא תופש את עצמו ואת האחרים, וההתנהגויות השונות שהוא מאמץ כתוצאה מהן, אנו מאמינים כי יכולתנו להבין דפוסי חוויה אלה ולהראות אותם למטופלים שלנו היא הדרך הנכונה לנסות ולהשתרר מהם. אנו שמים לב כי המטופל שלנו נוטה להפוך כל מגע שלו עם האחר למאבק כוח. אנו רואים כי הוא משלם על כך מחירים כבדים. אנו מאמינים כי אם נוכל לעזור לו לראות את זה, יש סיכוי שיוכל לראות אחרת ולנהוג אחרת. אנו מנסים, בזמן מתאים, באופן מתאים, לומר לו משהו לגבי זה. אך מה קורה הרבה פעמים? המטופל מגיב: "מדוע אתה אומר לי את זה?" – בכעס, בסוג של ויכוח. כן, כמובן, בסוג של מאבק כוח. הרי זה בדיוק מה שאמרנו לו – שהוא נוטה להפוך כל מגע עם האחר למאבק כוח. הוא פועל בדיוק מתוך אותו עקרון-מארגן-חוויה, בשפה של סטולורו, מתוך אותו דפוס, שעליו הצבענו. סטיבן מיטשל, בספרו "השפעה ואוטונומיה בפסיכואנליזה", בפרק הדן במעשה הטיפולי ובגורם מחולל השינוי בטיפול, מיטיב לתאר בעיה זו. מדוע, אומר מיטשל, שנניח כי המטופל יוכל לשמוע אותנו מחוץ לאותו דפוס של יחסי אובייקט עליהם הצבענו. יש לנו בעיה של פלטפורמה חסרה, אומר מיטשל. אדם אינו יכול להעלות את עצמו על ידי שימשוך בשרוכי הנעליים שלו. זה בלתי אפשרי - הוא עומד עליהם.
[אם יש זמן – לתת את הדוגמה של האיש שמקבל כל אינטרפרטציה שנותן מיטשל].

8. המסקנה שמגיע אליה מיטשל, היא כי כדי שהפרשנות תעבוד, היא חייבת לנבוע ממקום שאינו מוכר, מקום שהוא חדש ושנחווה כחדש הן עבור המטופל והן עבור המטפל: "את כוכב הלכת החסר של התהליך הפסיכואנליטי אפשר למצוא בשינוי הרגשי המתחדש בתוך הקשר מטפל-מטופל...הפירושים נכשלים מכיוון שהמטופל חווה אותם כאופני אינטראקציה ישנים ומוכרים. הסיבה שפירושים עובדים, כאשר הם עובדים, היא שהמטופל חווה אותם כמשהו שונה וחדש, משהו שאותו לא פגש קודם לכן...מרכז הכובד של השינוי הפסיכואנליטי נמצא במאבקו של המטפל למצוא דרך חדשה להתקיים הן בתוך חווייתו שלו והן בתוך חווייתו של המטופל".

9. אבל מדוע שמשהו יחווה כחדש? מדוע שהמטופל יחווה את הפירוש של המטפל, את התערבותו, אם או, אם תרצו, את האמפטיה שלו, כמשהו חדש? מה עושה אותה למשהו חדש? אני חושב שתפישת העולם האינטרסובייקטיבית באה פה לעזרתנו. לפי תפישה זו, כפי שמנוסחת למשל על ידי אוגדן, כל דבר המתרחש (בחדר), כל מחשבה, כל רגש, הוא בו זמנית יצירה של הסובייקט החושב או החווה אותה, ובו זמנית יצירה של המגע הנפשי-רגשי המתקיים עכשיו בינו לבין זולתו. בחדר הטיפול, בין המטפל והמטופל. עלי להתעכב לרגע על אמירה זו, שכן היא הבסיס לכל הרעיון. במבט ראשון, אמירה שכזו, לפיה כל מחשבה או רגש היא יצירה של "השלישי האנליטי", כלומר יצירה שהיא גם שייכת לאדם עצמו וגם נוצרת על ידי המגע המתקיים כרגע בינו לבין זולתו, נראית לנו מוגזמת, אולי אפילו מופרכת. הרי אנו רגילים להתייחס למחשבות שלנו, לרגשות שלנו, כשייכים לנו עצמנו. אנו רגילים להתייחס לעצמנו כמחוללים של העולם הנפשי שלנו. יחד עם זאת, הרי אנו גם יודעים שאנו חווים את עצמנו בכל סיטואציה מעט אחרת, מעט שונים. עם אנשים שונים, במצבים שונים עם אותם אנשים, אנחנו חווים את עצמנו אחרת. פה לא מדובר רק בrole responsiveness, בתפקידי חיים שונים שיש לנו. פה מדובר בכך שבכל רגע, עם כל אדם, העולם החווייתי שלנו קצת משתנה. כאשר אני מספר סיפור מסוים, משהו שקרה לי, למישהו, אפילו אם כבר סיפרתי אותו לאנשים אחרים בעבר, אפילו אם כבר חשבתי עליו פעמים רבות, אני חושב עליו וחווה אותו עכשיו קצת אחרת, באופן מעט שונה. כך עוד לא חוויתי אותו. מדוע? למה זה קורה? הסיבה לכך היא כי כרגע אני מושפע מעולמו הרגשי של אותו האדם שאני מספר לו את הסיפור. אני אומר לו משהו, עושה לו משהו, הוא חש משהו, חושב משהו. במובן זה אני יוצר אותו. תגובתו, שהיא בחלקה פרי ההשפעה שאני השפעתי כרגע עליו, ובחלקה שייכת לאישיותו שלו, להיסטוריה שלו, למי שהוא, משפיעה כרגע עלי. זהו תהליך ההשפעה ההדדית האינטרסובייקטיבי, הרשת האינטרסובייקטיבית, אשר יוצרת בכל מפגש משהו חדש, משהו שלא היה עד כה. לאוגדן יש ביטוי נפלא, אותו שאל מהמשורר רוברט פרוסט: The present moment of the past. אוגדן מרבה, בהצגות המקרים שלו, לתאר כיצד הוא נזכר, בתוך פגישה שלו עם מטופל, בדבר שקרה לו, ברגש מסוים מרגשות חייו, בחוויה שמוכרת ומשמעותית עבורו, אך חווה אותה עכשיו באופן שלא חווה קודם, אופן שיכול להתקיים רק ברגע זה עם מטופל זה. שהרי הדרך שבה הוא נזכר בו עכשיו מושפעת גם מעולמו הרגשי של האדם שאיתו הוא יושב כרגע.

10. עכשיו: אם אנו רואים כי כל המתרחש במפגש בין בני-אדם הוא תוצאה של תהליך היצירה האינטרסובייקטיבי, אשר מתרחש באופן הכי טבעי שבעולם, (למרות שאפשר לנסות לחסום אותו, אפשר להתנגד אליו, שכן יש לו, כמובן, גם היבט מפחיד. אני הולך לפגוש את עולמי כפי שלא פגשתי עד היום, וגם אתה. אנחנו הולכים לשנות זה את זה). אבל אם התהליך מתרחש, הרי שמדוע שנחשוב כי הפירוש, יצירתו, משמעותו, שונה מכל מחשבה או חוויה או יציר-נפש אחר המתרחש בתהליך הטיפולי?. שכן מהו הפירוש? הפירוש הוא הדרך שבה אני, המטפל, מבין או חווה את מה שמתרחש בינינו, את מה שמתרחש אצלך, המטופל, את החוויות שלך כרגע אתי ואת משמעותן לגבי עברך וחייך. אך ברור, שחוויה זו שלי, שהבנה זו שלי, מנקודת המבט של התהליך האינטרסובייקטיבי שתיארתי כרגע, אינה יכולה להיות משהו שאותו אני יצרתי לבדי, מתוך הבנתי, או מתוך עולמי הנפשי שלי בלבד. הרי אנחנו, במגע הנפשי המתמשך שלנו, יוצרים כל הזמן קצת אחד את השני, את המחשבות, הרגשות, המילים שלנו. השפעתך עלי, הדרך שבה אתה יצרת אותי כסובייקט חושב ומרגיש הינה חלק בלתי נפרד מההתערבות שלי. הפירוש נוצר על ידי היצירה ההדדית, והפירוש עצמו הוא חלק מתהליך היצירה ההדדית. הפירוש נוצר בתוך מערכת היחסים האינטרסובייקטיבית המתקיימת בינינו לא פחות מאשר על ידי הסובייקטיביות שלי.
הפירוש מתאר את הדרך שבה המטפל קולט את שמתרחש בעולמו הנפשי של המטופל כפי שהוא נוצר במגע המסוים ביניהם, בפגישה זו, לאור ההיסטוריה של המטופל, ההיסטוריה של המטפל וההיסטוריה המשותפת שלהם. לכן הפרשנות, אם היא נותנת לעצמה להתמסר לתהליך האמיתי המתרחש בטיפול, כמו במפגש בין כל בני-אדם, אינה יכולה להיות דבר ישן, מוכר או חזרתי. אם היא מתארת את המתרחש, הרי שהיא מתארת את ה- present moment of the past, שהוא תמיד גם ישן וגם חדש, גם מוכר וגם מפתיע. מפתיע היא מילה חשובה פה. כדי שפירוש יעבוד, אני חושב, הוא חייב להפתיע. להפתיע את המטופל ולהפתיע את המטפל. רק כך הוא יכול להיות דבר חדש.

11. ויניקוט אומר כי "הרגע המשמעותי בפסיכותרפיה הוא הרגע בו הילד או הילדה מפתיעים את עצמם." עימנואל גנט, אחד ההוגים והמטפלים האינטרסובייקטיבים המרתקים ביותר בעיני, משתמש הרבה פעמים, כשהוא מתאר את הדברים שהוא עשה או אמר בטיפול, במילה "להפתעתי". כיצד הילד או הילדה מפתיעים את עצמם? כיצד המטפל מפתיע את עצמו, המטופל את עצמו? הם מפתיעים את עצמם רק אם הם נותנים לעצמם להיכנס לתוך תהליך היצירה ההדדית האינטרסובייקטיבי המתקיים ביניהם, ולפעול מתוכו. הפירוש עובד, כאשר הוא עובד, כאשר הוא מגיע מתוך תהליך היצירה האינטרסובייקטיבי. אז המטפל חווה אותו כחדש, אז המטופל חווה אותו כחדש, אז המטופל מרגיש אותו כשייך גם לו, כנוצר על ידו. ויניקוט אומר לנו פעמים רבות כי מטרת הטיפול אינה לאפשר למטופל להבין את עצמו, אלא ליצור את עצמו. אם המטופל צריך ליצור את עצמו, הוא צריך ליצור גם את הפירוש שהוא מקבל. לא ליצור לבד, אלא ליצור גם. לו? ייצור לבד – זה יהיה repetition חסר חיים. לו? המטפל ייצור לבד – זה יהיה פירוש חיצוני, קפוא, ישן, לא present moment of the past אלא past moment of he past. מאחר והפירוש אינו יצירה של המטופל לבד, לא של המטפל לבד, אלא בו זמנית, כמו כל תופעה נפשית אחרת המתרחשת ביניהם, יצירה של כל אחד מהם ושל המגע המיוחד המתרחש ביניהם, המטופל אינו מרגיש את הפירוש כחיצוני, כישן, כמגיע מ"ידע אישי ע' 17", כמאמר הגששים – הוא מרגיש כי הוא חלק בלתי נפרד מיצירת הפירוש הזה, כשם שהמטפל הוא חלק בלתי נפרד ממנו. ולכן הוא יכול לקבל אותו, לעבוד איתו, לחוות אותו.

12. רעיון זה מעמיד גם את אחת הדיכוטומיות הקלאסיות של הפסיכואנליזה באור מיותר, ואני מתכוון למחלוקת האם הגורם הטיפולי החשוב הוא מערכת היחסים הנוצרת בין המטפל למטופל, או תוכן הפרשנות של המטפל. שאלה זו הופכת, תחת הראיה שאני מתאר פה, לחסרת משמעות. מדובר בתהליך שבו הקשר שלנו יוצר את המחשבות וההבנות שלנו, המחשבות וההבנות שלנו יוצרות את הקשר שלנו. הפירוש נוצר (גם) על ידי מערכת היחסים שלנו, על ידי הדרך שבה אני חווה אותך ואתה אותי. מערכת היחסים בינינו נוצרת על ידי הפירוש גם כן. כך כותב גנט:
"אפשר להרחיב פתגם מפורסם וידוע, על ידי שנאמר כי אין דבר כזה פירוש ללא מערכת יחסים"
ואוגדן מוסיף: "לטעמי מובן מאליו שפירוש הוא סוג של מערכת יחסים, ושמערכת היחסים היא סוג של פירוש. שהרי כל מה שמתרחש במערכת היחסים הוא תוצאה של הדרך שבה אנו מבינים זה את זה, חווים זה את זה ויוצרים זה את זה". אני חושב שכאשר התהליך הטיפולי הוא העברה הולכת וחוזרת של חוויות בין נפשות הבאות במגע, חוויה של האחר, חוויה את האחר, והבנה של האחר ושל עצמי דרך האחר אינם גורמים מנוגדים או נפרדים, אלא שזורים זה בזה ומהווים חלק זה של זה. הפרשנות היא חלק מהיחסים, היחסים הם חלק מהפרשנות. הפרשנות היא לעולם תוצאה של תהליך משתנה וזורם ללא הפסק של יצירה הדדית. לכן הוא חדש, לכן הוא מפתיע, לכן הוא בר-שימוש.

13. לספר על ד"ר M, מתוך המאמר של אוגדן "הרעיון של פעולה פרשנית".
- מעט עליה עצמה. בחווייתה, כל כוחה הוא גניבה מאחרים: בעבודתה המדעית, ביחסי המין שלה עם בני זוגה, ביחסים עם הוריה (הכישופים של אביה), וביחסים עם אוגדן.
- הדרך שבה לאורך השנים אוגדן יצר מודעות אצלה מודעות מסוימת לחוויה הזו. מודעות זו הביאה לשיפור בתחומים רבים, בעיקר בעבודה, אך לא בתחום הבין-אישי.
- אבל השיפור בתחום הבין האישי גורם לכך שהיא מתחילה לחוות עצב לגבי העניין הזה.
- העצב שלה מחלחל לאוגדן, אשר מתחיל חוות את הדפוס החוטפני, הפרברסיה האיומה שהיא עושה לשפה, לא כמטריף ומכעיס אותו, אלא כמעציב אותו.
- משם הוא יוצא לשתיקה, אשר שייכת לשניהם. נוצרה על ידי שניהם. השתיקה כפעולה פרשנית עובדת מכיוון שהיא חלק מתהליך היצירה ההדדית שלהם, כך היא נוצרה, כך היא נחווית (על ידי שניהם). כלומר שניהם גם מופתעים מכך שהגיעו אליה. מכיוון שכך, ד"ר M חווה שתיקה זו כדבר חדש, וכדבר שנוצר עכשיו, על ידי אוגדן, על ידי עצמה, על ידי המגע האינטרסובייקטיבי, ולכן זה יכול לעבוד.
14/08/17 קבוצות קריאה למטפלים בנושא "תורת החלומות" קבוצות קריאה בנושא תורת החלומות. הקבוצות הן של עמיתים ללא תשלום.
פרטים נוספים >>
09/10/13 הרשמה למכתבי התפוצה של האגודה
פרטים נוספים >>
14/08/17 החטיבה לטיפול זוגי בגישה פסיכואנליטית תוכנית
פרטים נוספים >>
01/01/70 תוצאות סקר החברים שנערך ב 2016 תוצאות סקר החברים שנערך ב 2016
פרטים נוספים >>
01/01/70 ימי העיון של 2016-2017 : דגשים מרכזיים ימי העיון של 2016-2017 : דגשים מרכזיים
פרטים נוספים >>
01/01/70 האתר החדש iapp-psy.org
פרטים נוספים >>